מעבר לזה, מתקיימת “תופעת ההסתגלות” כלומר, שמה שלא נעשה ומה שלא יקרה נחזור לאחר תקופה קצרה לאותה רמה של אושר שבה היינו קודם. אנחנו מסתגלים באותה המידה גם לכישלונות צורבים וגם להישגים מרחיקי לכת, מסתגלים לשינוי וחוזרים לרמת האושר הקודמת בין אם האירוע שמח או כואב.

נקודת המוצא של האושר זה כמו נקודת המוצא של המשקל, לדוגמה. יש אנשים שבורכו בגזרה דקה, גם כשהם לא בדיאטה הם שומרים בקלות על משקלם. ואחרים, לעומתם, צריכים להתאמץ מאוד כדי לשמור על המשקל הרצוי, אם הם סוטים אפילו מעט, מיד משמינים.

אבל זה לא סוף הסיפור. כל אחד אכן נולד עם נקודת מוצא גנטית של אושר. אבל זה קובע רק 50% מרמת האושר של האדם.

מה הם ה50% הנותרים אשר קובעים את רמת האושר?

באופן מפתיע, רק 10% מההבדלים בין האנשים ברמות האושר מוסברים על ידי הבדלים בנסיבות ובמצבי החיים – כלומר אם אנחנו עשירים או עניים, בריאים או חולים, יפים או מכוערים, נשואים או גרושים, וכן הלאה. לכל אלה, יש השפעה כל כך מזערית על רמת האושר, על אף שנדמה שהם העיקר.

אם היינו לוקחים עכשיו אולם עם 100 אנשים ולכולם היינו מחלקים נסיבות חיים זהות כלומר: בית זהה, בן זוג זהה, מקום לידה זהה, תוי פנים זהים, כאבים ותחלואים זהים ועוד…ההבדלים ברמות האושר בין האנשים היו מצטמצמים בעשרה אחוזים וזהו.

ומהם 40% הנותרים אשר קובעים את רמת האושר? האם ניתן בכלל להיות מאושרים יותר?

התשובה היא כן. פעילות מכוונת ומודעת כן יכולה להגביר את חוויית האושר שהבנאדם חש.           

דרגת האושר הגנטית שלנו אינה בדיוק נקודה אלא טווח. החוקרים זיהו פעולות מכוונות ומודעות שיכולות לסייע לנו להעלות את רמת האושר שלנו בתוך הטווח הקבוע גנטית שלנו.

אחת מהן היא לפתח תודעה של הכרת תודה. בענין הכרת תודה היריעה היא רחבה ועוד אספר עליה. להיום נדבר על תרגיל אחד שמגביר מאד הכרת תודה.

לקיים טקס עצמי יומי אשר בו האדם מברך על כל הדברים שיש לו בחייו. כולל בריאותו, כולל נסיבות חייו, כולל כל מה שיש לו, כולל השגיו וכל מה שיכול לחשוב עליו. אין שום משמעות לעשות את התרגיל היומי הזה באופן טכני בלבד. הרעיון הוא אלמנט הכוונה. כאשר אני אומרת מהפה ולחוץ שלמזלי ילדיי בריאים, זה לא מגביר אושר. אבל אם אני חווה את מזלי הטוב וקולטת שהמצב היה יכול להיות שונה, ומצליחה להתרגש מהמזל הטוב שנפל בחלקי, אז האושר מתחיל לפגוש אותי.